מדובר ואח' נ' הוט - מערכות תקשורת בע"מ

החלטה

1.ביום 30.5.2010 הגישו המבקשים נגד המשיבה (להלן: "הוט") תביעה ובקשה לאישורה כתביעה ייצוגית. עניינן של הבקשה ושל התביעה – בטענות המבקשים לפיהן הוט שלחה אליהם מסרונים בעלי תוכן פרסומי למכשיר הטלפון הסלולרי שלהם, מבלי לקבל את הסכמתם או אישורם מראש ובכתב, ומבלי לציין בהם את פרטי השולח ודרכי יצירת קשר עם הוט לצורך מתן הודעת סירוב. המבקשים טענו כי בכך הפרה הוט את הוראות ס' 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים) התשמ"ב – 1982 (להלן: "חוק הבזק").

ביום 27.4.2011 הגישו המבקשים בקשה לתיקון הבקשה לאישור והתביעה, באופן שתורחב ההגדרה של קבוצת התובעים, והיא תכלול גם נמעני הודעות אלקטרוניות או שדרי פקסימיליה או הודעות במערכת חיוג אוטומטי.

הוט השיבה לבקשת האישור, כפרה בטענות המבקשים, וטענה כי יש לדחות את הבקשה ואת התביעה מכל הטעמים שפורטו בתגובתה.

2.ביום 29.12.11 הודיעו הצדדים לבית-המשפט כי הם הגיעו להסכם פשרה ביניהם (להלן: "הסכם הפשרה המקורי"), וכי הם מבקשים כי הסכם הפשרה יאושר על ידי בית המשפט. במסגרת הסכם הפשרה הומלץ כי המבקשים יהיו זכאים לגמול בשיעור של 200,000 ש"ח, בחלקים שווים, וכי באי-כוחם יהיו זכאים לשכר טרחה בשיעור של 200,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

3.ביום 2.11.12 נקבע כי אין מקום לדחות את הסדר הפשרה המקורי על הסף. כן מונה על ידי בית-המשפט בודק להערכת שווי ההסדר. בעקבות חוות-דעתו של הבודק – מר פרלמן, שופרה הצעתה של הוט באופן ששוויה ללקוחות עלה – כך נטען - כדי שווי ההטבה עליה סוכם בין הצדדים בהסכם הפשרה המקורי.

4.בהמשך, הודיעו הצדדים לבית-המשפט כי הם מבקשים לתקן את הסכם הפשרה באופן שהוא יכלול גם פיצוי ללקוחותיה של המשיבה 2 (להלן: "הוט טלקום"). ביום 2.7.12 הוגש הסכם הפשרה מתוקן. בהחלטה מיום 10.7.13 שבחנה את הסכם הפשרה המתוקן, נקבע כי יש לאשרו בכפוף למספר תנאים שפורטו בהחלטה.

5.ביום 15.8.2013, הודיעה הוט כי אחד התיקונים שפורטו בהחלטה מיום 2.7.12, כרוך מבחינתה בעלויות משמעותיות, שאינן מוצדקות לאור היקף הנזקים הנטען והיקף ההטבה המוצעת ללקוחות הוט טלקום. לכן, בית-המשפט התבקש לאשר את תיקון הסכם הפשרה באופן שתשונה הגדרת קבוצת התובעים באופן שקבוצת לקוחות מסוימת (8,000 לקוחות של הוט טלקום), לא תיכלל בהגדרת הקבוצה, ואף לא ייווצר לכן מעשה בית דין לגביה.

6.בסופו של דבר, בהחלטה מיום 4.12.13 אושר הסכם הפשרה בין הצדדים ביחס ללקוחות הוט בלבד. נקבע כי הוט טלקום לא תצורף כמשיבה נוספת בבקשה, ולקוחותיה אינם לכן חלק מהקבוצה נושא בקשת האישור והסכם הפשרה.

ביום 29.12.13 ניתן תוקף של פסק-דין להסכם הפשרה בין הצדדים בהתאם לנוסח המתוקן שהוגש לאור ההחלטה הנ"ל מיום 4.12.13. בהתאם להסכם הפשרה, ניתנה לחברי הקבוצה הטבה- של צפייה חד פעמית ללא תשלום או חיוב בשני סרטים בשירות Hot VOD movies, כמפורט בס' 4 להסכם הפשרה. שווי ההטבה הוערך על ידי הבודק בסכומים שבין 6.33 מיליון ₪ ל-7.25 מיליון ₪. בנוסף, הסדיר הסכם הפשרה את אופן הפנייה של הוט ללקוחותיה ביחס למשלוח הודעות שיווקיות בעתיד.

7.במסגרת הסכם הפשרה, חזרו הצדדים והמליצו על גמול למבקשים בשיעור של 200,000 ₪ ושכר טרחה לבאי כוחם בשיעור של 200,000 ₪ + מע"מ. הם ציינו כי בהסכם הפשרה הציפו מבקשים סוגיה צרכנית חשובה, וכי התכלית העיקרית של בקשת האישור הושגה – לאור התחייבויותיה של הוט להסדרת התנהלותה בעתיד כמפורט בהסכם הפשרה. כן צוינו נכונות המבקשים ובא-כוחם להביא את המחלוקת לכדי סיום בצורה מהירה ויעילה; היקף ההטבות המוענקות לחברי הקבוצה, הנאמדות בסכום של 7 מיליון ₪; העובדה כי הגמול ושכר הטרחה משולמים בנוסף לסכום הפשרה ולא כחלק ממנו; והטרחה של המבקשים ובא-כוחם עבור חברי הקבוצה בהגשת התביעה והבקשה לאישור, בהגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה, בניהול המשא ומתן ובגיבוש הסכם הפשרה.

8.הצדדים הסכימו ביניהם כי הם יגישו טיעון כתוב קצר ביחס לשאלה האם יש מקום להוסיף על המלצתם ביחס לגמול ולשכר הטרחה סכומים נוספים לאור תיקון הסכם הפשרה, ואם כן – מה התוספות הראויות.

9.המבקשים טענו בהקשר זה כי על בית המשפט להתייחס לבקשתם כאילו הוחל הסדר הפשרה גם על לקוחות חברת הוט טלקום, וכאילו ניתן גם להם הפיצוי עליו הסכימו הצדדים במסגרת הסדר הפשרה.

לטענת המבקשים, הסכם הפשרה הוא תולדה של הבקשה שהוגשה על ידיהם. כתוצאה מכך שינתה הוט את דרכי הפעולה שלה, כאשר אלמלא הבקשה לא היה עדכון של אופן ההתנהלות של הוט לטובת לקוחותיה. המבקשים מניחים שגם הוט טלקום – הגם שזו בחרה "לצאת" מההסדר - תשנה את דרכי הפעולה שלה.

10.באשר להוט טלקום, נטען כי זו בחרה לדבוק בבקשה לאפשר את צירופה כצד להסכם הפשרה, ולכן היה עליה לשאת גם בעלויות ההסדר. לעלויות אלה ישנה חשיבות של ממש בהשגת יעדי התביעה הייצוגית. הוט טלקום בחרה לסגת מהבקשה לצרפה כצד להסכם לאחר החלטת הביניים והעלות הכרוכה בה מבחינת הוט טלקום. אולם מרכיב שכר הטרחה והגמול הוא גורם חשוב ואלי הגורם המרכזי בהשגת היעדים הציבוריים של התובענה הייצוגית. המבקשים ובא-כוחם הבהירו להוט ולבאי-כוחה כי צירופה של הוט טלקום יהיה כרוך בעלויות. עלויות אלה כוללות הן את עלויות הפיצוי של הלקוחות והן את עלויות הגמול ושכר הטרחה.

11.המבקשים שבו ופירטו במסגרת הטיעון שהוגש על ידיהם, את השיקולים בגינם התבקש בית-המשפט לאשר את המלצת הצדדים המקורית בקשר עם הגמול ושכר הטרחה (ר' ס' 24 לטיעון המבקשים). בין היתר צוין כי ההסדר הבטיח הסדרה עתידית תוך פיצוי הלקוחות על נזקיהם; כי מדובר בסוגיה שלה חשיבות ציבורית רבה; כי ההסדר עתיד לקדם הרתעה גם במעגלים נוספים; כי המבקשים ובאי-כוחם העלו סוגיות חדשות ולא פשוטות, תוך לקיחת סיכון הכרוך בהשקעה של שעות עבודה רבות. התביעה נוהלה במסירות, באופן מקצועי, הוגן יעיל והולם. הליכי הפשרה קודמו לאורך תקופה ארוכה, ואף בהקשר זה פעלו ב"כ המבקשים באופן מקצועי, אחראי והולם.

12.המבקשים עתרו כי בית המשפט יוסיף סכום נוסף לשכר-הטרחה שהומלץ על ידי הצדדים בהסכם-הפשרה סכום של 300,000 ש"ח, ולגמול - סכום של 60,000 ש"ח, באופן שהסכום הכולל של הגמול ושכר-הטרחה יעמוד על 760,000 ₪. המבקשים טענו כי היקף הפיצוי שהיה אמור להינתן ללקוחות הוט טלקום, היה אמור לעמוד על כ-1.5 מיליון ₪. גם אם ייטען כי אין מקום להתייחס ללקוחות הוט טלקום - שבסופו של דבר אינם חלק מהסכם הפשרה - הרי הסכום המבוקש על ידי המבקשים הוא סביר – שכן מדובר בשיעור של כ-10% מסכום הפשרה.

13.הוט טענה כי אין מקום להוסיף לשכר-הטרחה שהומלץ על-ידי הצדדים בהסכם הפשרה. לגישתה, למבקשים לא היתה יד ורגל בתיקון הסכם הפשרה, שנבע מעמדת היועה"מ לממשלה ומהחלטות בית המשפט. בהקשר זה, נדחתה עמדת הצדדים להסכם. עוד נטען כי תיקון הסכם הפשרה לא הביא בסופו של דבר תועלת נוספת לקבוצת התובעים, שצומצמה בהחלטת בית-המשפט ולא כללה בסופו של דבר את לקוחות הוט טלקום. המשיבה טענה כי הסכום המומלץ במסגרת הסכם הפשרה הוא ראוי ביותר, ואין מקום לשנותו.

דיון

14.ס' 22 ו-23 לחוק תובענות ייצוגיות התשס"ו – 2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"), קובעים כי בית-המשפט יורה על תשלום גמול לתובע, ויקבע את שכר-הטרחה של באי-כוחו. ההכרעה ביחס לגובה הסכום אותו יקבל התובע הייצוגי ויקבלו באי-כוחו, היא לכן הכרעה של בית-המשפט ושלו בלבד. ה"המלצה" שצדדים נוהגים להוסיף במסגרת בקשות לאישור הסכם פשרה, היא אם כן המלצה בלבד. בית-המשפט אינו חייב להתייחס אליה, והוא אינו מחויב לאמץ אותה. למעשה – על בית-המשפט לבחון - ללא קשר אליה - את השאלה מהם הסכומים שהוא סבור שראוי לפסוק לזכות התובע המייצג ובא-כוחו, ולקבוע סכומים אלה בהתאם לשיקול-דעתו, ללא קשר להמלצתם של הצדדים בהקשר זה.